בשנה שבה הים בתל-אביב נראה ירוק יותר מבדרך-כלל, הגיעו לישראל שלוש נערות בנות תשע-עשרה מרסיף מברזיל: אנה, מרים וג’וליה. הן ירדו מהמטוס עם תיקי בד שעליהם רקום דגל קטן של ברזיל, אוזניות תקועות עמוק (סמבה מתחלפת בפופ ישראלי שבמקרה התגלגל לספוטיפיי), ורשימת חלומות באפליקציית “Notes”: “לעבוד, לחסוך, ללמוד עברית, לראות שלג (אם יהיה), ולחזור הביתה לספר.”
הנחיתה וההלם הראשון
בנתב״ג הריח היה תערובת של קפה, בושם ומה שג’וליה כינתה “אוויר של התחלה”. קולטת מטעם סוכנות השמה, רונה, חיכתה להן עם שלט “ברוכות הבאות”. בדרך למיניבוס היא הסבירה בעברית-אנגלית: “חודש ראשון קיבוץ בערבה — עבודה בחממות, אחר כך נבדוק מי מתאימה לעיר.”
שלושתן הנהנו. הן כבר ידעו להגיד “סבבה”, “יאללה”, ו—מאוד חשוב—“כמה זה עולה?”.
חודש בקיבוץ: חול, שמש ו”סלט”
הערבה פגשה אותן בשקט רחב. בחממות לימדו אותן להבחין בין אדום לרך מדי, בין ירוק לבשל. אנה קלטה מהר את הקצב: לקום בחושך, לעלות על אופניים חורקות, להיכנס לחום הלבן של הפלסטיק. מרים, שהייתה עם מצלמה בכל מקום, צילמה טיפות מים עגולות על עלים; “כמה זה יפה,” אמרה בעברית מקרטעת, “כמו חרוזים.” ג’וליה אימצה את חדר האוכל: שקשוקה בבוקר, קוסקוס ברביעי, חלה בשישי.
בלילות ישבו על הדשא. הילדים ביקשו ללמוד פורטוגזית (“בואי, תגידי שוב ‘אובּריגדו’”), והקיבוצניקים לימדו אותן עברית של חיים (“סלט”—כל מה שמתערבב; “תעזבי”—לא שווה מאמץ; “חבל״ז”—חבל על הזמן).
שיעור עברית באולפן המאולתר של חדר הספרייה הפך לרגעי הקסם: “אני… עובדת… בחממה.” “טוב מאוד,” אמרה אפרת, המדריכה, “מחר נוסיף עתיד: ‘אני אעבוד’.”
שבת ראשונה
בערב שישי הזמינה אותן משפחה מהקיבוץ לקידוש. היין היה מתוק יותר ממה שציפו, והלחם חם, פרוס, נדיב. “זה כמו שישי אצלנו, רק בלי סמבה,” לחשה ג’וליה, ואנה הוציאה מהתיק ממרח דולסה דה-לייטה “בשביל הקינוח”. השולחן התמלא סיפורים: הם סיפרו על כריסטו רדנטור, על החופים של רסיפה וריו; המארחים סיפרו על שבילי הנחלים, על המדבר שמתחלף באביב לשטיח פרחים.
המעבר לעיר: רעש, הזדמנויות וביורוקרטיה
אחרי חודש, רונה החזירה אותן למרכז. תל-אביב קיבלה אותן במוזיקה מכל חלון, אוטובוסים צפופים, ושלטים שעדיין נראו כמו חידות.
אנה שובצה לבית קפה קטן ברחוב צדדי. “קפוצ’ינו דק או עבה?” שאלה לקוחה. אנה חייכה, “איך שאת אוהבת—קומפלטה.” לקוחות התחילו לבקש “הברזילאית שתעשה לי לב בלָטה”.
מרים מצאה עבודה בסטודיו לעיצוב: רינדורים, בדים, חומרים. היא אהבה לגעת בדגימות, להשוות בין בטון מוחלק לעץ אלון, ולכתוב על פתקיות צהובות מילים חדשות: “תפר, פורניר, שיק.”
ג’וליה, שהיו לה ידיים טובות וראש מסודר, התחילה כמסייעת במחסן לוגיסטי בדרום העיר. תוך שבועיים היא כבר סידרה את המדפים לפי תאריכי תפוגה והכניסה “שיטת נקודות” למעקב.
הביורוקרטיה לא חיכתה: משרד הפנים, ביטוח בריאות, פתיחת חשבון בנק. תור ארוך, מספרים דיגיטליים שקופצים, טפסים בעד שלושה עותקים. בקופה בבנק, פקידה צעירה לחשה להן באנגלית: “תרשמו את הנייד עם קידומת 05, לא 972—ככה יקראו לכן.” הן צחקו. עוד פרט קטן בדרך להרגיש שייכות.
החוויות הטובות
• בים הראשון שלהן, בחוף גורדון, מרים קנתה בובה של מלבי ושאלה אם זה “מלבי או מלביִי”. המוכר ענה: “מה שאת אומרת—רק תוסיפי קוקוס.”
• בערב סמבה מאולתר בפלורנטין, הן הרימו את הקצב, וישראלים הצטרפו בקלאפים. ג’וליה לימדה צעדים; בתמורה, למדה “הורה” בחצות.
• באולפן הערב בשוקן, המורה כתבה על הלוח: “חברות”. אנה ציירה לב קטן ליד.
• במרתון הקטן של העיר, שלושתן רצו 5 ק״מ עם חולצות צהובות, ועל הגב, בכתב יד: “ברזיל-ישראל—ריצה של לב.”
הקשיים והסדקים
לא הכול היה אינסטגרם.
• דירה צפופה עם רטיבות בקיר, בעל בית שקשה להשיג בטלפון, ומזגן שמחליט לבד מתי לנשום.
• לקוח אחד שזרק בדיחה על “ברזילאיות ושמש”—הן החליפו מבט, נשמו עמוק, ואנה אמרה לו בעברית יפה: “פה אנחנו לעבוד, לא לבדיחות.” בעלת המקום גיבתה אותה בקול.
• לילה עם אזעקה פתאומית. במקלט, מרים רעדה; אישה מבוגרת נתנה לה יד. כשהכול נרגע, הן שתו מים ונשמו יחד. בבוקר, השכן בדלת ממול השאיר פתקים: “אם צריך משהו—אני פה.”
• געגועים: יום הולדת של אח קטן בוואטסאפ, וידאו מטושטש של סבתא שמכינה פז’ואהדה. שלושתן בישלו גרסה משלהן בדירת השותפות: שעועית שחורה מסופר, אורז, פרוסות תפוז. הזמינו את השכנים; מישהו הביא ערק. מרים צילמה את הסיר ואמרה: “עכשיו זה גם וגם.”
גשרים קטנים של יומיומיות
בבוקר אחד, אנה הכינה קפה לשוטר תנועה שקפא בגשם. הוא חייך ואמר: “תבורכי.” המילה הזו נכנסה לה ללב כמו חום דק.
ג’וליה ארגנה במחסן “יום החלפות”—כל מי שמסיים משמרת משאיר משהו קטן למי שאחריו: עט, מדבקות, שוקולד. הפרויקט תפס, והמשמרות התחילו לדבר אחת עם השנייה דרך מתנות זעירות.
מרים התחילה פרויקט צילום: “חלונות של ישראל”. חלון אוטובוס, חלון של מכולת, חלון דירה לא גמורה. היא העלתה לאינסטגרם עם כיתוב בעברית הולכת ומשתפרת. העוקבים כתבו: “הולך ונעשה בית.”
שיא קטן: חג משולב
בערב אחד לפני חנוכה, הן הזמינו את החברים לדירה: סופגניות, בריגדֵיירו, נרות וכמה כלי הקשה. מישהו הביא גיטרה, מישהו תוף. הדלקת נרות בעברית, ברכה בפורטוגזית, שיר בשתי השפות. מרים אמרה: “אולי בית זה מקום שבו שתי מנגינות יכולות לשיר ביחד בלי לריב על הקצב.”
סיום פתוח
בסוף השנה הראשונה הן ישבו על החול הרך של שקיעה, ושלושתן עשו חשבון נפש קטן.
אנה חסכה מספיק להתחיל קורס בריסטה מקצועי ולהגיש מועמדות לניהול משמרת. מרים התקבלה ללימודי עיצוב פנים במסלול ערב; היא כבר רואה בדמיון דירות קטנות שנעשות גדולות עם אור נכון. ג’וליה קיבלה הצעה לעבודה קבועה בלוגיסטיקה—עם תלוש מסודר, קרן השתלמות ושורה שבה כתוב השם שלה כמו שצריך.
“נחזור לברזיל?” שאלה ג’וליה.
“ברור. לא ברור. אולי בין לבין,” ענתה אנה ממש כמו דירות דיסקרטיות .
“אפשר ששני מקומות יהיו ‘בית’,” אמרה מרים, “כשאת מסתובבת ביניהם ומביאה לכל אחד קצת מהשני.”
הן קמו, ניגבו רגליים מהחול, ורצו לתפוס את האוטובוס האחרון. הנהג חייך כשהן עלו, והן אמרו ביחד, כבר טבעי, כבר נכון: “ערב טוב.”
